בואו נגדיר מה הוא מיקס למי שאינו מבין למה הכוונה בכל פעם שהמילה "מיקס" (Mix) נזרקת לחלל החדר:
"מיקס" , בעצם קיצור של Mixer או עירבול בעברית = סיכום כל הערוצים הקיימים בפרוייקט המוסיקלי שלכם לכדי ערוץ סטריאופוני אחד, או מקודד סראונד.
התהליך קובע למעשה כיצד תישמע היצירה שלנו בסוף.  במהלכו קובעים את עוצמתו וגווניו של כל ערוץ וערוץ בתוך שלל הערוצים שבפרוייקט, תוך הקפדה על כל הפרטים, לרבות מיקום כלי הנגינה באופן יחסי בתמונה הסטריאופונית, תיחום כל כלי לתחום התדרים הרלוונטי לו ספציפית ו\או ביחס ליתר הערוצים , התערבות או שינוי בדינמיקה של הנגינה לטובת המטרה הסופית.

ממש כמו באוכל. לוקחים מרכיבים  ומצרכים שונים, מערבלים אותם יחד בקערה או מערבל מזון עם תבלינים בכמויות מדודות, מבשלים X זמן ויוצקים לצלחת את התוצאה על מנת לאכול.
מרכיבים ומצרכים שונים = ערוצים עם כלי נגינה מוקלטים.
מערבלים במערבל מזון = מערבל צליל אנלוגי או זה שבתוכנה.
תבלינים = EQ, קומפרסור, Reverb, Delay, ושאר מיני אפקטים.
כמויות מדודות = עוצמה של ערוץ או כמות האפקט.
מבשלים X זמן ויוצקים לצלחת = עמלים מס' שעות ומייצאים קובץ סטריאופוני יחיד מכלל הפרוייקט אותו ניתן לצרוב.
על מנת לאכול = על מנת להאזין.

ה- Mixer בעצם מבצע תהליך של עירבול וסיכום כל ערוצי הפרוייקט אל ערוץ סטריאופוני יחיד – ערוץ ה- Master.
מיקס וסיכום היו תמיד תהליכים שקשורים אחד בשני: אנחנו שולטים על עוצמות אינדבידואליות של אותות כפי שתואר למעלה ואז משלבים את האותות האלו באפיק הסופי שלנו. בכדי לבצע את ה- "סיכום" – SUMMING,  עד לעבר הלא רחוק, היינו חייבים מיקסרים אנלוגיים בקנה מידה גדול. העידן הדיגיטלי שהביא את כל תוכנות ה-DAW לפינה או חדר ביתנו, שינה את זה. כעת אנו יכולים לעשות הכל בתוך המחשב, באיכות מקצועית ומהתוצאות ניתן להפיק אלבום לכל דבר ועניין.

כעת ניגש לעניין העיקרי.
הרבה פעמים שמעתם התבטאויות לגבי מיקס של שיר: "קטן",  "רזה",  "אין עומק", "ריק",  ושאר מיני תיאורים.

נכון שתוצאת המיקס נגזרת מהמון גורמים כגון: ידע, עיבוד, סביבה אקוסטית ורמת מיכשור הקצה באמצעותו אנו מאזינים – מוניטורים, כרטיסי קול וכו'. אך לפי מקצוענים רבים, אם אנו מביאים בחשבון שכל הגורמים ברמה ניאותה, הבעיה היא שימוש במיקסר המובנה בתוכנה עימה אתם עובדים. כלומר מבצעים מיקס ואח"כ מייצאים קובץ מהתוצאה אליה הגעתם. להלן מיקס דיגיטלי.
אותם מקצוענים מוצאים את המיקסים הדיגיטלים "לא פתוחים מספיק, לא נקיים מספיק, לא פאנצ'יים מספיק" ובעיקר חסרי תקורה וקטנים. אפשר להתווכח על זה וזה עניין סובייקטיבי לגמרי בימים אלו. אבל הדברים האלו לא תלושים מהמציאות, ובמיוחד למי שמכיר את התהליך העובר על אודיו דיגיטלי – כלומר שצליל,  בצורתו הדיגטלית הוא בעצם ערכים מספריים. ערכים שהם מוגבלים, עם כל מה שמשתמע מזה- ובמיוחד לאלה שהתנסו בביצוע מיקס על שולחנות/ציוד אנלוגי ויודעים שאפשר לצפות למשהו יותר טוב.

מדוע זה קורה?
תחשבו על משפך שפתחו רחב המסכם ומנקז הכל לכדי פתח צר.

פתחו של המשפך הינו נתון מספרי קבוע. כך גם בעצם רוחב-הפס בו מתנהל המיקסר של התוכנה. וכמובן גם זה האנלוגי. כאן חשוב לציין, שלא כל מיקסר אנלוגי יהווה פתרון אידאלי למיקס שלכם… שלא תרוצו לרכוש מיקסר פשוט על מנת לסכם דרכו…
מיקסר אנלוגי שלא תוכנן בקפידה ולא נועד לאולפן למשימת מיקס וסיכום, לא ישרת את המטרה. צריך מיקסר שה- Master Section שלו בעל תקורה – Headroom – גבוהה. כזה שנועד לאולפן בד"כ במהותו והינו בקנה מידה גדול יחסית.

שלא תבינו מהנאמר כאן שלציוד אנלוגי יש אינסוף Headroom ולזה הדיגיטלי לא! לציוד אנלוגי יש מגבלות בהחלט, אלא שבעוד שבסביבה הדיגיטלית כאשר מיצינו את התקורה, הדבר מתבטא בסטורציה לא נעימה, באנלוגי הלחץ על הטרנזיסטור מייצר סטורציה ערבה בד"כ לאוזנינו. לפיכך יצרנים שונים של תוכנות שונות, מבצעים באמצעות טכניקות שונות אימולציות של טייפ או מיכשור אנלוגי המסוגל להילחץ מבלי לעוות את האות. זה נחמד, זה מדליק אולי אבל זה לא שם. אולי עוד תקופה מסויימת (לא כזו שניתן להעריך) כל המאמר הנ"ל לא יהיה רלוונטי. אך נכון לזמננו, התוצאה ע"פ רוב הניסויים וע"פ רוב טכנאי המיקס בעולם תמיד תהיה עדיפה כאשר הסיכום מתבצע במכשיר אנלוגי יעודי לסיכום, קרי מיקסר אולפני איכותי או מסכם אנלוגי יעודי.

בשנים האחרונות נעשה זול יותר לייצר מעגלים אנלוגיים איכותיים ושקטים והם הפכו לזמינים ע"י היצרנים השונים שמיצרים היום מיכשור אולפני מיקצועי יעודי – מכשיר שהוא מסכם אנלוגי בעל המון כניסות, שמאפשר להנות משני העולמות : להנות מהאוטומציה, מנוחות העבודה וממשק המשתמש הנוח עד כדי התמכרות של תחנות ה-DAW – מצד אחד. ואיכות סיכום ללא פשרות של קונסולות כמו: ToneLux, Focusrite , Neve , Traident  ודומיהן – מצד שני. אם תרצו אז בעצם זה מכשיר ממש כמו ה Master Section של אותן קונסולות רק ללא שלל הפיידרים והפונקציות השונות.  אלו מוצרים שהיו עולים הון עתק בעבר ו\או שהיו קיימים כחלק מקונסולות ענק שעלותן כשל בית ממוצע בישראל.

בעצם מכשיר שכל תכליתו לקבל כניסות ליין ולסכמן ליציאה סטריאופונית להקלטה. דוגמת ה Tonelux OTB16 כאן מטה

Focusrite לקחו את הנושא כמה צעדים קדימה עם ה- Control 2802 שמשמש גם כקונטרולר לכל DAW מיקצועית גם 8 קדם מגברים למיקרופון סופר איכותיים וגם סיכום עתיר יכולות עם קומפרסור מובנה למאסטר סקשן.

איך ומה צריך כדי לבצע?
יש להצטייד בכרטיס קול מרובה יציאות  ועדיף כזה שדוע כבעל ממירים טובים מאוד וכמובן במסכם אנלוגי איכותי.
בתוכנות ה DAW שלנו, במקום לנתב את כל הערוצים לערוץ הסטריאו הפנימי המהווה את המאסטר של המיקסר בתכנת ה-DAW, אנחנו מנתבים אותם ליציאות ספציפיות בכרטיס ההקול שלנו, אם זה אחד אחד או באמצעות גרופים במקרה של מיקס גדול. יציאות אלו יישלחו אחת אחת אל כניסות מתאימות במכשיר הסיכום שלנו, שם הן יסוכמו (יתווספו אחת לשניה) לכדי מיקס סטריאופוני שאותו נקליט בחזרה למחשב באמצעות אחת הכניסות האנלוגיות בכרטיס הקול.

מכאן ביתר פרוט למעוניינים לקרוא הלאה.

1. HeadRoom – תקורה בעברית.
2. סטורציה אנלוגית לעומת עיוות דיגיטלי.

מיקס מסוכם אנלוגית יהיה בעל Headroom – תקורה – או "מרווח נשימה" גדול יותר לכל ערוץ אודיו בהגיעו לשלב הסיכום, דבר שמתבטא בתוצאת מיקס שאמור להיות הרבה יותר "גדול" ובעל פרטים רבים יותר מתוקף העניין ובנוסף בעל "צבע" ערב יותר לאוזנינו.

בדיגיטל, התקורה הינה נגזרת של רוחב הפס, או כמות הנתונים הניתנים לתאור וסיכום במשפט בינארי. במיקסר של תוכנה טובה או ממשק כרטיס קול מבוסס DSP איכותי, זה עומד על 32-48 ביט. בסביבה אנלוגית אין לנו קיצוץ כנפיים אגרסיבי שכזה, אלא סוג של עומס ולחץ על הטרנזיסטורים שגורם לסטורציה ומוסיף הרמוניות ש…מה לעשות? האוזן שלנו אוהבת.

בסביבה אנלוגית יש בהחלט מגבלות ואחת מהן היא רצפת רעש גבוהה מאוד (60dB- עד 70dB-) בהשוואה לזו הדיגיטלית שם המינימום זה 96dB-.

בדיגיטל מה שקובע את נתון הטווח הדינאמי והרזולוציה אלו הם כמות הביטים המוקצים לתיאור עוצמת האות הנדגם על פני ציר הזמן. למעשה כל ביט מתאר 6 דציבלים של טווח דינאמי. כך שבכל כרטיס קול בו נקליט ברזולוציה של 16 ביט נקבל טווח דינאמי מינימלי, קבוע וידוע של 96 דציבלים. וב- 24bit יתקבלו 144 דציבלים בתאוריה.

מדוע בתאוריה?
מאחר וכאן היצרנים השונים כבר פוגשים את מגבלות הרכיבים האלקטרוניים מהם מורכבים כרטיסי הקול. אלו רכיבים שגם להם יש מגבלות רעש עבודה עצמי. ולכן ,הכרטיסים הטובים מתהדרים בנתונים של 109dB-120dB. תלוי בטכנולוגיה של היצרן. אגב, לא הכל נמדד במספרים היבשים שהיצרנים מספרים לנו עליהם, איכותו של מכשיר דיגיטלי וממיריו אינה נובעת רק ממספרים כאלו או אחרים שהיצרן מספק, אלא יותר מהיכולת של היצרנים להתמודד עם חסרונות שיטת ה PCM איתה מקודדים צליל אנלוגי.
בין המגבלות הרבות נמצא את תופעת ה- Alias המתרחשת בעת המרה לדיגיטל ומעוותת את התדרים הגבוהים והופכת אותם לגלים משולשים (ככל שתדר הדגימה גבוה יותר כך זה משתפר אגב..) תופעה הנובעת כחסרון מובנה בשיטת הקידוד PCM ואיתה מתמודדים היצרנים השונים באמצעות פילטרים שונים. וכמובן תופעות "עצבנות שעון" – jitter (עליה יש כתבה נפרדת כאן ) שתורמת אף היא לרפרודוקציית אות לא מהימנה. וגם כאן לא הכל מושלם למרות פטנטים מדהימים שיש ליצרנים שונים בתחום…

גם בהנחה שעניין התקורה יפתר בדומיין הדיגיטלי, נשאר עניין המצלול שנובע מדרך הפעולה של טרנזיסטורים המצויים במיכשור אנלוגי.

אין בכל האמור לגרום למישהו לאבד חשק להקליט בדיגיטל…. בסופו של עניין, אף שיטה או דרך אינה מושלמת. ויש צורך לשלב בינהן על מנת לקבל תוצאה טובה יותר. מיטב התעשיה בעולם וגם רבים וגדולים מטכנאי ארצנו הקטנטונת דוגלים ומשתמשים בסיכום אנלוגי על מנת לקבל תוצאת מיקס טובה יותר. מי שמתעקש, מוזמן להמשיך לעשות הכל במחשב ואם לוקחים בחשבון שרוב ההדיוטות שומעים ב MP3 באיכויות של 128kb את המוסיקה שלכם אז באמת הכל חסר חשיבות…

המפרט האידאלי למעוניינים לעשות סיכום אנלוגי יהיה:

1. כרטיס קול בעל 16 יציאות לפחות – או כרטיס קול + ממירים חיצוניים. מיותר לציין שרצוי ממירים איכותיים ביותר. את היציאות מהם נחבר לכניסות המסכם האנלוגי
2. מסכם אנלוגי בעל 16 כניסות לפחות: למעשה המשמעות היא 8 סטריאו. לפני שתקפצו ותאמרו שזה לא מספיק!… נציין שבעולם אידאלי היינו רוצים כניסה לכל ערוץ אך לא חייבים. מה שעושים זה קבוצות לפי נושאים וחשיבות. קבוצה (Group) לתופים, לגיטרות, לקלידים, לשירה, לאפקטים וכו. בד"כ ניתן להסתדר מצויין עם 8 קבוצות.
3. אם יש לימיטר איכותי בנמצא, יהיה אדיר לעבור דרכו לפני הכניסה חזרה לדיגיטל.  אלו מכם אשר מבצעים מאסטרינג באותו שלב (ויש כאלה..) אז כמובן קומפרסור מאסטר ואז לימיטר..
4. בנקודה זו קיימות שתי אפשרויות:
א. מי שהקליט פרוייקט בתדר דגימה גבוה מאשר  44.1kHz , נאמר 96kHz, יהנה מאוד מהעניין. מאחר ואין דרך טובה יותר להמיר תדר דגימה מאשר להקליט את הפרוייקט לדומיין דיגיטלי נפרד בתדר דגימה של 44.1kHz – כל שיטה אחרת באמצעות תוכנה שממירה תדר דגימה הינה הרסנית. המשמעות כמובן היא מחשב נפרד תוכנה נפרדת וכרטיס קול סופר איכותי נפרד.
ב. הקלטה חזרה דרך אותו כרטיס קול בשתי כניסות פנויות ולאותה תכנה באותו תדר דגימה של הפרוייקט.

הנה מספר דוגמאות שניתן לצפות בהם. צריך לקחת בחשבון שהסאונד בחלקם לא טוב בשל הכיווץ ב- YouTube

או פשוט לעשות ניסוי בהזדמנות ולהיווכח בעצמכם. בהצלחה!

לא מעט מוסיקאים, בבואם לרכוש כרטיס קול (ממשק אודיו) ועושים מעט מחקר, נתקלים במונח לא כל כך ברור – Jitter . בפרט כשמדובר בכרטיסי קול מהרמה הגבוהה. שם ישנה התיחסות לנתון "Jitter נמוך מאד" וש- "התחום הדינמי ,הגבוה ממילא, הוא לא היחיד שמספר את כל הסיפור".

מה הוא אם כן אותו מונח חמקמק הקרוי Jitter ?
בהגדרה המילונית, Jitter פירושו "עצבנוּת" , אי סדירות, או סטיה מטווח ידוע מראש.

אם ניקח דוגמה מהחיים: בואו נאמר שאתם ממתינים לרכבת האמורה להגיע לתחנה בשעה 10:00. לעיתים היא מגיעה ב 09:52 ולעיתים ב 10:15 וכמובן הדבר מתרחש בכל יום מחדש ובשעה אחרת בטווח הנתון… אז אפשר לומר שאלו מכם המשתמשים בשרותי רכבת ישראל כבר יודעים מה הוא Jitter…

איך כל זה קשור לאודיו ?
אותה "סטייה מהמצופה", במקרה שלנו, מתייחסת לסוג של רעד, או רטט בתהליך הדגימה של האות והפיכתו למידע דיגיטלי או ההיפך, בתהליך המרתו ממידע ספרתי לזרם אנלוגי. ע"פ עיקרון נייקוויסט יש לבצע דגימה בתדירות שתהיה לפחות כפולה מהתדר אותו אנו רוצים לדגום. היות וטווח השמיעה האנושי מסתיים בערך באיזור ה- 20Khz תדר הדגימה המינימלי ע"פ עקרון זה הוא 44.1kHz. וכך, בתהליך ההמרה אשר מתבצע ע"י הממיר שבכרטיס הקול ישנה חלוקה ברורה בכל שניה ללפחות 44,100 חלקיקי שניה.

החלוקה מתבצעת ע"י "השעון" הדיגיטלי המכתיב לממיר את קצב תדר הדגימה. כעת המשימה היא לבצע 44,100 פעמים בשניה דגימת אות ברמת דיוק מקסימלית.

כאשר קיימת סטייה במרחקים בין חלקקי השניה אז מתקבל המונח Jitter.

כאשר מידע דיגיטלי מומר למידע אנלוגי וההיפך, תזמון אות השעון (Clock) קריטי לגמרי לביצועים של תהליך הדגימה והשחזור של האות.
שגיאות תזמון מתורגמות ל Inharmonic Sidebands והופכות לאות  בעל מאפיינים שונים מהמקור – דיי דומה לעיוות לא ליניארי – Inter-modulation Distortion באנגלית – שמשמעותו עיוות שמאופיין בהופעתן של תדירויות המתווספות לאות המקורי במוצא של האות מהממיר.
תדירויות שהן קומבינציות ליניאריות של תדירויות היסוד (Fundamental). תדירויות אלו מתווספות אל כל ההרמוניות הקיימות באות הכניסה ויחדיו הן מייצרות את העיוות שהינו בעצם גל קול שאינו תואם את המקור. כאן חשוב להבין שאלו עיוותים המתבטאים בהרמוניות של תדרים גבוהים בד"כ. ולכן כרטיסי קול בעלי נתון Jitter  גבוה, תמיד יישמעו בהאזנה ראשונית מבריקים ועתירי תדרים גבוהים, כואבים כסכינים, וחשוב מכל תדרים שלא קיימים במציאות בקובץ המנוגן, וכך מתקבלת תמונת צליל לא אמינה ולא מדויקת!! נראה שאנו עוסקים בזוטות אך כדי שנבין את המימדים: די בסטיה של ננו שניה כדי ליצר בעיה שניתן ממש להבחין בה.

לחצו להגדיל

חשוב לדעת: אין כזה דבר "אין Jitter בכלל" (בדיוק כמו שהרכבת  - גם זו בשוויץ.. לעולם לא תגיע בדיוק בשעה – 10:00.00000).
Jitter הוא נתון מוּלד או תופעת לוואי אם תרצו של כל ממשק אודיו. בין אם היצרנים כותבים על כך, ובין אם לא, כאשר מידע עם אות שעון דיגיטלי (Clock Signal) מועבר ממכשיר אחד למשנהו, מעבר האות בכבל יטשטש את אותות השעון הדיגיטלי ויגדיל את מידת אי הדיוק, באשר למיקום המדויק של כל דגימה בודדת.

ההנחה שמידע המועבר בין שני מכשירים עם ממשק דיגיטלי פוטרת מסטיות, אינה מדוייקת לגמרי מאחר ולכבל עצמו גם יש משמעות בייצור Jitter. לדוגמא: כבל אופטי סובל מ Jitter  גדול לעומת כבל קואקסיאלי בפורמט AES . אולם זה, נתון להשפעות מגנטיות יותר מאשר כבל אופטי. כל זה נכון תיאורטית, אך יחד עם זאת Jitter , כתוצאה מהולכה בכבל דיגיטלי כמעט אינה משפיעה מאחר והמידע הדיגיטלי המועבר בכבלים אלו נושא עימו מידע רב אודות השעון בו הוקלט האות. כך שצריכה להיות הפרעה גדולה משמעותית נוספת על מנת ליצור בעיה שנחוש בה.

לסיכום כל המדובר לעיל – שגיאות תזמון, כתוצאה מ- Jitter גבוה ,גורמות לכך שהרזולוציה הכללית והפרטים בעוצמות חלשות, פוחתים בצורה דראסטית וקיימת פגיעה רצינית בהבנת הנעשה בתדרים גבוהים, בצלילות ותמונת הסטריאו.

קיימות שתי דרכים לייצור שעון דיגיטלי:
1. באמצעות גביש קריסטל הרוטט באמצעות זרם חשמלי הזורם בלולאה או מעגל אין סופי. מנגנון זה נקרא Phase-Locked Loop PLL
2. באמצעות סינתיסייזר דיגיטלי מבוסס DSP . כאן נעשה שימוש בגל מרובע שהמרווח בין המופעים (פאזות) שלו הוא מדד הזמן.

בכל אחת מהטכניקות הנ"ל ישנן מגרעות ויתרונות והיצרנים השונים משכללים אותן ורושמים פטנטים בתחום, בעיקר יצרני כרטיסי קול נחשבים וידועים ככאלו שהם בעלי איכויות קול גבוהות.

שנהיה רגועים…

אוזניות מקצועיות לאולפן מהוות חלק בלתי נפרד מהאמצעים הקיימים ליצירה באולפן. רבים מהרוכשים אוזניה לאולפן, רוצים שהיא תהיה: זולה, אוטמת, "מוניטורית" (בלתי צובעת..) , יפה, קטנה, אופנתית, אלחוטית (השם ישמור….). בואו נעשה קצת סדר בנושא. מה חשוב לנו בבחירת אוזניות לאולפן?

אוזניות אולפניות הוא נושא הנחלק לשתיים באופן טבעי:
1. אוזניות המשמשות אומן המקליט אל מול קונדנסר – המציאות דהיום, באולפן הביתי אין שני חדרים מופרדים לשם הקלטה ולשם ניטור, הטכנאי והאומן ישובים באותו חדר. מה שמחייב ששניהם יהיו עם אוזניות בעת ההקלטה. וכן האומן שיוצר בשעות או סיטואציות שלא מאפשרות שימוש ברמקולים.
2. אוזניות ניטור (כאלה המשמשות תחליף או תוספת למוניטור אולפני). טכנאי \ אומן שמאזין למיקס באמצעות אוזניות לשם קבלת מקור – השוואתי נוסף (Reference) ואו נסיון להבחין בפרטים קטנים ודקויות.

המקרה הראשון אינו שונה מכל ציוד אחר הנרכש לאולפן ויש לא מעט סוגיות להתייחס אליהן:
מחיר: נגזרת של היכולת ו\או הרצון להשקיע X כסף. גם כאן כמו בכל ציוד אחר, השקעה גדולה יותר תניב תמורה טובה יותר.

אטימה: היכולת לאטום ולמנוע זליגה של הפלייבק המתנגן אל הקונדנסר שנמצא ס"מ ספורים מהאוזניות שעל ראשו של האומן, היא יכולת רבת חשיבות בבחירת אוזניה למטרה זו. ולכן אוזניות סגורות הן הבחירה המתבקשת.

נוחות: לעיתים ניתן לחשוב שהנוחות פחות רלוונטית מאחר והמשתמש למטרה זו עושה שימוש קצר יחסית באוזניה כאשר הוא מקליט את ה- "טייק" שלו ומסיים. אך מה על אלו שלוקח להם יותר זמן לסיים את ה-"טייק" ו\או אלו שיוצרים בשעות מאוחרות ונשארים זמן ממושך עם האוזניה על ראשם?
תארו את הסיטואציה הבאה: אתה\ת זמר\ת המקליט מול טכנאי ומפיק באולפן איכותי ויקר ונתנו לך להקליט עם אוזניה אשר יושבת על האוזן (On-Ear) ואוטמת נפלא אך המגע באוזן לוחץ בחוזקה והלחץ הנפשי בעת ההקלטה גורם להזעת יתר… ההמשך ברור עם אוזן ששוחה בזיעה והתוצאה גם כן. ההתלבטות כמובן קשורה לאופי השימוש ולמי נועדה האוזניה.

סאונד: נתון איכות ההאזנה קריטי מאוד ולא תמיד זוכה לתשומת לב ראויה בשם פרמטרים האחרים. יש השלכה עצומה ומשמעותית על האומן המקליט, וכפועל יוצא מכך על הביצוע שלו אם האוזניה אמנם אוטמת אך נשמעת רע… חשוב לזכור! אומן שמקליט ושומע את עצמו ואת הפלייבק באיכות גבוהה, יפיק ביצוע רב השראה וטוב בהרבה במהלך ההקלטה.
הסיבוכיות כאן היא שמאוד קשה להבין אם הן נשמעות טוב ע"פ הנתונים היבשים. וסאונד הוא דבר מאוד סובייקטיבי. ברור שצריך לבדוק שרוב הספקטרום התדרי מכוסה אך מעבר לכך אף נתון מספרי לא ממש יספר לכם אם האוזניה נשמעת טוב או לא. הדרך היחידה להבין זאת היא ע"י האזנה למקור מוסיקלי שאתם יודעים בוודאות שהינו בסטנדטרט תעשייתי גבוה מבחינת סאונד ושיש עוד הסבורים כך מלבדכם… כלומר קטע מוסיקלי שידוע כאחד שמהווה נקודת ציון בסאונד טוב. ממש כפי שבוחרים ומאזינים למוניטורים.

עוצמה והתנגדות: נתון שהולך יחד. ככל שההתנגדות גבוהה, כך יש צורך במגבר שיספק הגבר הולם. מתופף למשל, צריך אוזניות בעלות הספק גבוה שתוכלנה לנפק את מגוון התדרים הרחב מבלי להיכנס לרוויה (עיוות) מאחר ועליהן להתגבר על רמת הרעש האקוסטי שהכלי מייצר. במקרה של תופים, מדובר ברעש רב. אוזניות בעלות התנגדות נמוכה ינפקו עוצמה גבוהה יותר לכאורה אך הסבירות לעיוות גבוהה מאוד. בהמשך, נרחיב על הגברה יעודית לאוזניות.

המקרה השני – אוזניות לניטור ועשיית מיקס.
במקרה הזה, יהיו אלא אוזניות פתוחות או חצי פתוחות (בגבן) דבר המבטיח מוצא צליל פחות "צבוע" מאשר באלו הסגורות. וכאן יש המון היבטים לדון בהם הנובעים מהצרכים השונים שהמטרה מגדירה כאן.

למי שאינו מבין למה הכוונה בכל פעם שהמילה "מיקס" נזרקת לחלל החדר:
"מיקס" (קיצור של Mixer או מערבל צליל בעברית) = סיכום כל הערוצים הקיימים בפרוייקט המוסיקלי שלכם לכדי ערוץ סטריאופוני אחד (או מקודד סראונד). תהליך המבוצע תוך הקפדה על כל הפרטים לרבות מיקום כלי הנגינה באופן יחסי בתמונה הסטריאופונית, תיחום כל כלי לתחום התדרים הרלוונטי לו ספציפית ו\או ביחס ליתר הערוצים ובנוסף, התערבות או שינוי בדינמיקה של הנגינה לטובת המטרה הסופית.
כל זאת להבדיל מה "מיקס" שמבצע DJ בין 2 שירים או יותר תוך ביצוע מניפולציות כאלו ואחרות.

הפרמטרים:
מחיר: גם כאן מדובר בנגזרת של היכולת ו\או הרצון להשקיע X כסף.וחשוב להזכיר שהמחיר עולה באופן ניכר כאשר אנו רוצים רזולוציה והפרדה טובה ככל האפשר וגם שקיפות רבה ככל האפשר.

אטימה: לא רלוונטי למטרה זו, נהפוך הוא. אוזניות פתוחות נחשבות לפחות "צובעות" ויותר מוניטוריות במהותן. עצם המבנה המאפשר ללחץ האוויר לצאת כתוצאה מפעילות הממברנה של האוזניה גורם לכך שאין דחיסות והשפעה של לחץ האויר בחזרה על הממברנה. מה שלא קורה כאשר האוזניה סגורה והממברנה מושפעת מהמתרחש בתיבת התהודה בה היא מונחת.

נוחות: טכנאי שמקשיב לתהליך של מיקס נידון לשעות בילוי רבות עם אוזניה לראשו ועל כן אין להקל ראש בנתון זה. חשוב אולם ברוב המקרים תהיינה אלו אוזניות שעוטפות את האוזן ומקיפות אותה (Over Ear) ועל כן נוחות יחסית באופן טבעי מאלו המונחות על האוזן (On-Ear).

סאונד: הנתון החשוב והקריטי ביותר לאוזניות מהסוג הנ"ל, בהן יש לשאוף לאיכות הפרדה, תמונה סטריאופונית ומענה לתחום תדרים רחב ומדוייק ככל האפשר. וכאן יש המון נדבכים שנדון בהם כעת.
יש שיאמרו שבלתי אפשרי לעשות מיקס באוזניות טובות ככל שיהיו, אלא שהדבר אינו עוצר רבים מלעשות זאת, גם המקצוענים שבתחום: מוסיקאים, טכנאים ומפיקים אכן עושים זאת. חלק מהסיבות לכך הן אילוץ וחלקן מקצועיות לגמריי.
מהאזנה למספר מיקסים מהתעשיה, ניכר שחלק לא מבוטל מהם לפחות לא נבדקו באוזניות בעת סיום תהליך המיקס. למעשה דיי חשוב לבדוק את המיקס שביצעתם גם באוזניות טובות כשם שמבצעים ניטור במוניטור איכותי. הסיבה לכך מאוד פשוטה – ההמונים שומעים את המוסיקה בדרכים באמצעות נגנים שונים , סלולארי וכו, כולם באמצעות אוזניות.
בבחינת העובדות המתקיימות אצל רבים מהיוצרים, שגם מבצעים עצמאית את המיקס של החומר המוסיקלי שלהם יתכן מאוד כי אין להם ממש ברירה… הם עובדים בשעות שלא מאפשרות שמיעה ברמקול, תנאי אקוסטיקה לא טובים, בני משפחה ו\או דיירים שלא "נהנים" מלשמוע קטע בן 5 שניות עשרות פעמים ואת אותו השיר נקטע ונעצר כל כמה שניות בודדות. כאמור יתכן ולא ניתן אחרת אלא לעשות שימוש באוזניות.

ובכן, לא הכל רע..
אוזניות (טובות מאוד) מאפשרות לעיתים לחשוף פרטים קטנים במיקס שלכם שיתכן מאוד שהולכים לאיבוד בהאזנה למוניטורים. כך שבגישה נכונה והאזנה מוקפדת יתכן וירידה לדקויות הללו תגרום למיקס להישמע טוב יותר באופן כללי גם ברמקולים שלכם. ממש כפי שרוכשים מוניטורים חדשים ויש עקומת למידה מסויימת לגביהם, כך גם הגישה לגבי אוזניות.
אם כך הטכניקה המתבקשת, היא לא ויתור מוחלט על המוניטורים, אלא האזנה מבוקרת וקצרה דרכם בתהליך. עם הדגשה – כאשר כל התקדמות יש לבצע האזנה דרך המוניטורים שתבהיר לכם שאתם עדיין במיקס מציאותי. אם אתם יודעים מה אתם עושים, בד"כ תתקבל תוצאה מרשימה ואיכותית (יחד עם זאת שונה) גם באוזניות וגם במוניטורים.
אם כך, הגיוני לדבר על בדיקת המיקס באוזניות (טובות!!) וללמוד כיצד לעבוד איתן על מנת ליצור מיקס שמתנגן נכון גם באוזניות וגם במוניטורים. בואו ננסה להבין איך.

בהאזנה לרמקולים, אוזן ימין קולטת צלילים הבוקעים מרמקול ימין אך בנוסף גם מאלו של רמקול שמאל אך במעט איחור (Delay) ובעוצמה פחותה. זה קורה בשל אפקט ההצללה של הראש ובעיקר מהמבנה של האוזן החיצונית המתפקד כבקר צליל נסמך כיווניות (נסו בעצמכם להאזין לרמקולים ותוך כדי הזיזו עם הידיים את אפרכסת האוזן קדימה ומיד תבחינו שהטון משתנה).
בנוסף לכל זאת יש לקחת בחשבון שכאשר מאזינים בתוך חדר אנו שומעים בנוסף לרמקולים השתקפויות או החזרים מהקירות, רצפה, תקרה. כל זה הינו בגדר סביבת האזנה נורמאלית לחלוטין מאחר וזו חוויית ההאזנה הטבעית שלנו – כך אנו חווים כל צליל בעצם בתוך חלל זה או אחר. באוזניות, הנתונים הללו אינם קיימים. אוזן שמאל תשמע רק את מה שקורה באוזניה שמאל וימין רק את מה שיוצא מאוזניה ימין. ולכן יש משהו לא לגמרי טבעי בהאזנה לאוזניות לעומת מוניטורים.

בשל התופעה הנ"ל בעשיית המיקס על הטכנאי להימנע מצידוד (Pan) גס מדי של הערוצים השונים. למשל 88-90% במקום 100%. למעשה כשמגזימים בצידוד, אצל מאזינים מסויימים הדבר עלול לייצר כאבי ראש ואף בחילות בהאזנה ממושכת לאוזניה. לעומת זאת ערוצים הנמצאים באמצע, יגרמו למאזין מצב בו יחוש שהצליל בוקע מתוך הראש… יש מי שיהנה מהתופעות הנ"ל אך יש מי שזה לא ינעם לו (הבעיה שהוא לא תמיד ידע להצביע על מה).
ישנם מגברי אוזניות ו\או פלגאינס המבצעים מעין תיקון והזלגה במכוון של ערוץ שמאל אל זה הימני וההיפך על מנת ליצור מצב טבעי יותר בהאזנה דרך אוזניות, שתידמה טבעי יותר לאוזנינו – הטכניקה הזו מתקראת סימולציה אקוסטית. מאחר והאוזן והראש סופגים ומחזירים תדרים גבוהים בד"כ, מנגנון ההזלגה (מלשון זליגה…) מנחית מעט בכמה דציבליםאת כל מה שמעל 2Khz. הטכניקה הזו מייצרת מצב בו הצידוד שביצענו במיקסר ישמע באוזניות באותו מיקום כאילו שמעתם ממוניטורים באותו הרגע.
מומלץ בחום להאזין למוסיקה משנות ה 60 וה-70 תקופה בה לא היו אוזניות איכותיות כשל היום. תגלו שהמיקס פשוט לא נעים וממש לא משרת את המוסיקה.

היצע האוזניות בקילומבו
סגורות לשם הקלטה:
סנהייזר : HD203 , HD215, HD280, HD380
AKG: K272
Ortofon One
פתוחות לשם ניטור מיקס ואבחנה או סתם הנאה ממוסיקה ברמה גבוהה:
סנהייזר: HD650 , HD600
AKG: K242, Q701

לסיכום נזכיר שאיכות האוזניות קריטית לביצוע ניטור בשלבי מיקס ויש לו השפעה ישירה על התוצאה (מתוקף העובדה שאנו מבצעים פעולות ומניפולציות על הצליל בעקבות!! מה ואיך שאנו שומעים..). ההשקעה במוניטור באיכות מאוד גבוהה עלולה להגיע לאיזור ה 9500 ש"ח לעומת זאת באוזניות ניתן לקבל מוצר באיכות קצה באיזור ה- 2000-3000 ש"ח.

חשיבות מגבר האוזניות או יציאת האוזניות ומשמעותה מבחינת סאונד.


על מנת לנצל את האוזניות שלכם כראוי, ביחוד אם אלו למטרה קריטית כביצוע מיקס, עליכם לשקול ברצינות רכישת מגבר אוזניות טוב. מאחר וטווח ההתנגדויות שבהיצע לא גדול ( 32, 54, 70, 600 אוהם) מדובר במספר בעיות.

חיבור אוזניה ליציאת ליין של רסיבר ישירות עלולה לפגוע ולשרוף יציאות אלו. הן פשוט ערוכות להזין כניסות ליין עם התנגדות נמוכה וכאשר מחברים אוזניות לשם, ביחוד אלו עם ההתנגדות הגבוהה, הן יגרמו לנזק וודאי. אנא המנעו מכך. רבים מהרסיברים של מערכות הסטריאו בעלי יציאת אוזניות יעודית אך לרוב אלו גישורים מיציאת הרמקולים של הרסיבר דרך סדרת נגדים שיתאימו לאוזניות. הדבר יגרור תופעה של הגבר במס' דציבלים בתדרי הבס באוזניות מסויימות, כך שהן עלולות "להיסתם" ולהישמע אפופות בס ושאר תדרים נמוכים.

יציאות יעודיות אשר תמצאו בנגני CD ישמעו מעט טוב יותר למרות שימוש במעגלים זולים יחסית.
לעומת זאת יציאות אוזניה יעודיות של נגנים ניידים דוגמת CD נייד, MP3 וסלולריים שהם הרוב כיום, נועדו לחסוך בסוללה. ולכן, מאחר ותדרים נמוכים צורכים הספק רב יותר בהפקתם, רבים ממכשירים אלו נוטים להתעוות בהשמעת תדרים נמוכים אם תרימו מעט את העוצמה.
שיפור משמעותי בסאונד יתקבל בעת חיבור יציאות הליין של כרטיס הקול שלכם אל מגבר אוזניות יעודי. מגבר כזה יספק עוצמה גבוהה ואחוזי רוויה (עיוות) נמוכים, תדרים נמוכים מדוייקים והדוקים, תדרי אמצע וגבוהים רכים ונעימים יותר ותמונה סטריאופונית משופרת.

המצער הוא, שלמרות סטנדרט תעשייתי המדבר על כך שאוזניה אמורה להיות מתוכננת לקבל במקור 120 אוהם (בלי קשר להתנגדות של האוזניה עצמה) רוב היצרנים הן של המגברים והן של האוזניות אם לא כולם מתעלמים מכך. ולכן כאשר תזינו את האוזניות שלכם למקור בעל התנגדות מוצא נמוכה הדבר יתבטא במצלול מופחת בס וההיפך ממקור בעל התנגדות גבוהה.
למדקדקים ישנם מגברי אוזניות High End בעלי כניסות דיגיטליות עם ממירים באיכויות על שיתחברו למוצא הדיגיטלי של כרטיס קול שלכם ויאפשרו מיצוי יכולות של האוזניות אם הן באיכות גבוהה יחד עם שליטה נפרדת על עוצמתן דרך ניהול כרטיס הקול שלכם באולפן.

בהצלחה..

מהסוף.. מה זה עושה?
מבטל רעשים הנובעים מהשראות על כבל המוליך אות אודיו, מאפשר הולכה לאורך רב יחסית, ללא רעש נלווה וכתצאה מהאופן בו העניין עובד, תוספת של 6dB לאות (בעצם כפול עוצמה…).

מהתחלה.. קצת היסטוריה ועוד..
את הקו המאוזן (balanced line) חברות הטלפוניה פיתחו כבר לפני מאה שנה לערך כאשר נדרשו להוליך אות למרחק רב ונתקלו בבעיית הרעש הנלווה לכבלים ארוכים והניחות באות. כחלק מהפתרון פותח הקו המאוזן. אנו, בעלי האולפנים הביתיים, הנגנים ואנשי הבמות עלולים לסבול מאוד מתופעות של רעש נלווה אל קו אודיו בלתי מאוזן שכאמור ככל שאורכו עולה, כך עולה רמת הרעש הנלווה אל האות העובר בו.
במופעים ובמות גדולות למשל בשל אורכי הכבלים הנדרשים, החשיפה היא להשראות מקווי החשמל והגנרטורים העוברים בסמוך לקווי האודיו ובשל שימוש בשנאי תאורת הבמה המייצרים המון "רעש" שתופס "טרמפ" על כבלי האודיו.

באולפן הביתי הכבלים אמנם קצרים אך לרוב אין הפרדה בין קווי החשמל המזינים את המיכשור האולפני ואלו המזינים את המזגן או את המקרר הישן או את המיקסר במטבח… מעבר לכך שלרוב כבלי החשמל מאוד סמוכים לכבלי האודיו. לכך יש להוסיף תחנות השנאה שכונתיות של חברת חשמל ועוד מיני תחלואים של העולם המודרני שמייצרים הפרעות מגנטיות ואחרות באוויר.
"בסיכון גבוה".. אותות בעל התנגדות גבוהה כמו אלה היוצאים מגיטרות חשמליות למשל. אלו , כבלים בלתי מאוזנים ולכן רצוי מאוד שיהיו קצרים ככל האפשר. גם כאן אפשר "לחפור" מעט יותר ולהבין שבגיטרות חשמליות מסויימות בעלות פיקאפ (pickup) בעל סליל בודד (single coil) קיימת בעיית רעש קשה ואילו באחרות בעלות פיקאפ כפול סלילים (Humbucker), הבעייה נוטרלה. אגב, נא לא לבקש מגיטריסט להביא גיטרה כזו או אחרת משום שהעדפותיו תמיד לפי אופי מצלול הגיטרה ולא האם היא מרעישה או לא….

העניין שכבל היוצא מגיטרה חשמלית בד"כ הולך למגבר גיטרה על הבמה הנמצא במרחק של כ 2-3 מטר מהנגן ושם לרוב לא תהיה בעיה (המגבר ינגן מול מיקרופון בעל קו מאוזן שהולך לקונסולה). לעומת זאת כלי נגינה חשמליים אחרים בעלי מוצא אות בלתי מאוזן כמו סינתיסייזרים למיניהם חשופים הרבה יותר לבעיה כאשר האות צריך להגיע אל קונסולת טכנאי הסאונד שנמצאת במרחק הנע ממטרים ועד עשרות מטרים…. לאלו הפתרון יהיה בדמות הפיכת קו בלתי מאוזן לקו מאוזן ע"י שימוש בקופסת , Direct Box או DI כפי שרבים מכנים אותו (DI =Direct injection ) ה- DI עושה שני דברים עיקריים:
1. ממיר אות בעל התנגדות גבוהה במוצא פיקאפ של גיטרה / גיטרה בס לאות בעל התנגדות נמוכה
2. ממיר אות בלתי מאוזן לאות מאוזן.

אוקי לאחר שאמרנו את כל זאת, מן הסתם העירניים שבכם יאמרו: "אז למה לא מספיק להמיר אות עם התנגדות גבוהה לאות עם התנגדות נמוכה שאינו רגיש לרעשים סביבתיים"? אז התשובה היא – משום שאותות בעלי התנגדות נמוכה אינם זורמים היטב בכבלים קואוקסיאליים (גיד יחיד והארקה) וטיבם ועוצמתם יפחתו.

כאמור גם באולפן הביתי הכבלים העושים דרכם מכרטיס הקול אל המוניטורים או כבלים מיתר המיכשור בדרכם אל כרטיס הקול או למיכשור אחר, חשופים למטרד הרעשים ולפיכך עדיף שיחוברו באופן מאוזן. מיד ניכנס להסבר כיצד זה עובד אך חשוב להבהיר עקרון בסיסי אחד. קו מאוזן יהיה באמת מאוזן אך ורק אם שני מכשירי הקצה המחוברים יחד מוציאים או ומכניסים קו מאוזן. כלומר אם תחברו מוצא כרטיס קול מאוזן למוניטורים שהכניסה אליהם בלתי מאוזנת לא עשיתם דבר והחיבור ישאר בלתי מאוזן.

חיבור כרטיס קול בעל יציאה מאוזנת מסוג TRS וחיבור אל מוניטור בעל כניסה מאוזנת מסוג XLR

איך זה עובד?
אות מאוזן (Balanced) פועל ע"י פיצול האות במוצא מכשיר א' לשני מוליכי אות (גידים) בכבל בעוצמה שווה כאשר אחד בעל מופע (פאזה) רגיל ואילו השני עובר הפיכת פאזה. לשם כך משתמשים בכבל בעל 2 גידים וסיכוך ובקצוות הכבל, ישנו מחבר בעל 3 פינים דוגמת XLR, או TRS המכונהPL מאוזן או בטעות הנפוצה PL סטריאו… (בהחלט יתכן כבל שבצידו האחד XLR ובצידו האחר TRSהתוצאה זהה)
כאשר מקור רעש חיצוני מתקיף את הכבל, חלקו מצליח לעבור את הגנת הכבל (בידוד וסיכוך) ונאסף לשני מוליכי האות באופן שווה וכמובן באותו מופע (פאזה). כעת מה יש לנו? שני מוליכי אות, אחד במהופך לשני, כאשר שניהם נושאים את הרעש המתלווה במופע זהה!! (להזכירכם רק האות משודר הפוך). בשלב זה לפני סיכום האותות בכניסה אל מכשיר ב' , הופכים את הפאזה בגיד המהופך. כך שלמעשה מתקבלת התוצאה הבאה:

1. האות שהיה בפאזה הפוכה כעת בפאזה זהה לגיד הראשון
2. הרעש שהיה בפאזה זהה בשני הגידים כעת בפאזה מנוגדת אחד לשני 3. כאשר מסכמים את שני הגידים כעת, מתקבל הגבר של 6dB כתוצאה מסיכום האותות והרעש מתבטל כתוצאה של הפאזה ההפוכה!!! גאוני בפשטותו..

בתרשים מעל נוכל לראות את שני גלי האות כסינוסים מהופכים בצבע כחול ואת הרעש המתווסף אליהם באדום כאשר הוא במופע זהה בשני הגידים. (כאן אזכיר כדי שלא תתבלבלו, האות משודר בפאזה הפוכה באופן יזום אך הרעש המתלווה אינו קשור לעובדה הזו…)

כאשר הכבל הנושא את האות והרעש מגיע אל יעדו ועובר את תהליך היפוך הפאזה הוא מסוכם כאמור.

לבסוף נתייחס לכבלים ומחברים רלוונטיים.
שגיאה נפוצה השגורה בפי רבים כאשר הם מעוניינים לבקש PL מאוזן (TRS) והם דורשים בעצם PL סטריאופוני… האמת שמחבר ה- PL הוא אותו PL והוא ישמש לשתי המטרות, אלא שחשוב לדעת ששני המונחים אינם דומים…

ב PL מסוג זה אכן יש שלושה קטבים. אך כפי שקראתם ממעל, שניים מהם עושים משימה שונה מזו הקשורה במונח "סטריאו", בו יש שני מוליכי אות שווי זכויות ושווי מופע אך כל אחד מהם מיועד לצד אחר (שמאל וימין) והם בעלי אות שונה במעט ע"פ מה שהוכתב ע"י יוצרי המוסיקה שהחליטו את מי מכלי הנגינה לצדד ימינה, את מי שמאלה ואת מי בשני הצדדים באופן שווה (באמצע).

לפיכך, מחברים דוגמת RCA או TS ( מונו PL) אינם יכולים להיות מאוזנים לעולם מאחר ויש בהם רק 2 גידים – אות והארקה (אין את הגיד הנוסף הנושא את האות בפאזה הפוכה)
ולחילופין יציאה סטריאופונית במחבר יחיד גם היא אינה יכולה להיות מאוזנת מאחר והגידים נושאים עליהם אות עבור כל צד כפי שהינכם רואים בתרשים ממעל..

למדקדקין… המונח PL אינו קים בעולם אלא רק בארצנו. ככל הנראה כקיצור של פלאג. המונח הנכון הינו TS או TRS.
T=Tip, R=Ring, S=Sleev

TS= פלאג 1/4 אינטש בעל שני קטבים (זה המתקרא PL מונו..)
TRS= פלאג 1/4 אינטש בעל שלושה קטבים (זה המתקרא PL סטריאו..)

לחיים מאוזנים יותר…